מצא אמנות בלתי נשכחת במקום הכי לא סביר: מפעל מזרנים בפיטסבורג

למפעל המזרנים לא היה מפעל מזרנים אמיתי כבר זמן מה.
הוא נבנה על צלע הגבעה של הקהילה בצד הצפוני של מרכז פיטסבורג, בתחילת המאה הקודמת, ושימש כמחסן ואולם תצוגה עבור חברת Stearns & Foster עד יותר מ- 1960
כיום, זהו אחד ממוזיאוני האמנות יוצאי הדופן ביותר במדינה.
אין מקום לציור או לפסל
מזרן, כמובן.
יש עכשיו ארבעה סיפורים. . .
ובכן, זה במידה מסוימת עניין של "סיפורים".
ייקח אותך למיצבים שבהם אתה לא רוצה ללכת למוזיאון האמנות.
פעם רביעית לאחרונה
מלבד הקרקס, למשל, מופע הרצפה נקרא Damn everything, וההשראה שלו מגיעה מ-E. E.
השיר של כרמינגס אומר "לעזאזל, הכל נורא, משעמם, חסר תנועה, לא הרפתקני, פונה פנימה, לעזאזל, הכל לא ייכנס למעגל הזה ולא ייהנה ממנו".
האמן בן סוטה, מייסד קרקס המטריות הזאני, פרש חדר מכוסה בד קנבס,
גודלו של המכשיר מאפשר למבקרים ללכת על כבלי פלדה נמוכים מאוד, לתלות את עצמם על הטרפז, ואפילו להתגלגל על גלגל אקרובטי מתכת ענק.
מעבר למסדרון, מול תפוצתו של ריידר הנרי, עיר עתידנית -- במיניאטורה (
עם בית קטן מספיק כדי שתוכלו להחזיק אותו ביד ולפתוח אותו כדי להציג את הרהיטים שלו, כולל מראה קטנה שתצמצם את קהל היעד לפרופורציה הנכונה)
זה נראה כמו תחנת חלל שנסוגה לגלקסיה הבאה.
בקומה זו, ישנה תערוכה קבועה בחדר נעול --
התואר המוזר של שרה אופנהיימר 610-3356 —
דיקט יצוק
חורי המעטפת ברצפה מאפשרים לך לראות ישירות את צד הבניין בקומה שמתחת.
מסיבה כלשהי, הציפורים לא עפות פנימה.
המוזיאון נעל את החדר כדי שהילדים לא יפלו החוצה.
תערוכות קבועות אחרות כוללות זוג פולקה מראה מהדשא.
חדר מנוקד, נותן משמעות חדשה ומושג בלתי מוגבל לכל מי שנכנס לחדר;
פסלי תאורה מדהימים ומעודנים מאת ג'יימס טרל;
הדבר שובר הלב לגבי גריר לנקטון הוא שזה הכל סביבי, לא עליך, בסופו של דבר-
יצירת חדר השינה שלה מספקת לאמנית הטרנסג'נדרית צוהר להילחם בהתמכרות ובאנורקסיה.
כל זה האתר-
אמנות מיצב ספציפית, "שמשמעותה אמנות הקשורה לחלל בו היא ממוקמת, וזה הדבר היחיד שניתן למצוא כעת במפעל המזרנים, אם כי כאשר הבניין התחיל חיים חדשים בשנת 1977, זה לא היה המצב.
"הקמנו חברת מזון."
ברברה לודובסקי, מייסדת מפעל המזרנים, נזכרה: "יש אוכל צמחוני בקומה הראשונה. \".
"האיש שזה עתה הגיע."
כולם אומרים, "יש לך ראיית הנולד נהדרת", וכן הלאה. לעזאזל עשיתי את זה.
זהו תהליך אבולוציוני, שנבנה בתחילה על רצון לעצמי: מקום לעבוד בו, מקום מגורים, קהילה שבה אוכל לשגשג כאדם.
אחרים משגשגים שם גם כן, כולל אמן צעיר שעבודותיו נכללו במקבץ העבודות הראשון באתר --
התקנה ספציפית: מייקל אוליניק, הוא עכשיו
אוצר המוזיאון
"הוא תמיד התייחס לעצמו כאורח סיוט שלעולם לא חוזר הביתה", צחק לודרובסקי. \".
ללכת הביתה היום זה לעלות למעלה. השניים המשותפים-
המנהל חולק חלל מגורים פתוח ענק בשתי הקומות העליונות של המוזיאון והוא מארח במשותף קומפלקס אמנות הכולל כיום מגורי אמנים וסטודיואים בבניין הראשי ובמספר מבנים נוספים. אחד מהם - שלושה-
בית עירוני ויקטוריאני לאורך הרחוב
בית עירוני ענק, שנכבש על ידי מה שאוליניק מכנה "קילומטרים של חוט שחור" כסימן זיכרון --
מלאו את קורי העכביש השונים שנוצרו בברלין
האמן צ'יהארו שיוטה.
אולייניק הסבירה: "רצינו שהיא תעשה את כל הבניין, אז הרעיון היה בתוך כל הבניין, כך שכאשר הגיעו מבקרים, הם פתחו את הדלת לדלת ומצאו את היצירה."
מה שהם גילו היה בעיקרון שערכי הזיכרון של שלושת המצופים היו מטושטשים.
ההתקנה הקשה על הריכוז בפריטים בחדר: מיטה, ערימת מזוודות, שמלת כלה שצפה באמצע.
אוויר, המשתרע מקיר לקיר דרך מאות חוטים זוויתיים ולא סדירים, שכולם מטושטשים ומטושטשים.
"זה לקח 10 ימים ל-13 אנשים", אמר אולייניק בהפתעה.
כשהם אמרו 10 ימים, חשבנו 'לא', כי זה היה מאוד, מאוד מייגע לראות אותם עובדים בחדר -- אינטנסיבי.
אבל הם יתחילו לעבוד מוקדם בבוקר, לפעמים עד שתיים לפנות בוקר, ואז יעשו את אותו הדבר למחרת.
"ההשפעה של מאמציהם ורשת הגזה השחורה שהם יצרו היא שניתן לראות את המאה הזו --"
בית ישן דרך ערפל הזיכרון. . .
בעל אפקט תהודה מיוחד על משתתף.
אולייניק אמר: "מישהו בא לבקר אותנו והוא למעשה נולד בקומה השנייה."
כשהוא ירד במדרגות
ראית את שלוש תיבות הדואר ממתכת?
אמו עברה לגור בבניין בשנת 1932 ושמה עדיין היה כתוב בעיפרון על תיבת הדואר העשויה פליז.
עקבות הזיכרון, כמו מכשירים רבים במפעל המזרנים, הן רעיון מורכב המוצג בצורה מינימליסטית דלילה.
זה בניגוד חריף למעונו הפרטי של הבמאי, המלא באלפי פריטים שנאספו על ידי שני אנשים --
צ'וטצ'קה לודרובסקי
ארון מילוי (
כולל עשרות מיקי מאוס בשנת 1930 (
דמויות בעבודת יד שנוצרו לפי הדוגמה במגזין אופנה)
ריהוט מודרני מימי הביניים באוליניק.
"לגור איתו זה קצת כמו לבלות את חג המולד כל הזמן", אמר לודרובסקי. \".
הוא הביא את התינוקות האלה הביתה.
הוא סידר את האוצרות בחוכמה בעיני האוצר.
התינוק שלה נוטה לעבודות יד. . .
לובשים חיים עם.
אני לא יכול להרשות לעצמי את החלק העליון של ה-
היא הסבירה.
אם הייתי אספן בובות, היית רודף אחר בגדים מושלמים, נעליים מושלמות, מכניקה מושלמת וכו'.
אני אוהב את המנגנון הזה ולא אכפת לי מהמראה שלו.
אני מחפש מציאות, אני מחפש דברים שבורים, אני יכול לתקן אותם בקלות, זה נותן לי שוב את הדבר הידני הזה.
כי לודרובסקי ואולייניק הם אמנים, לא רק מנהלי אמנות.
מספיק להשקיע באתר.
הם חיים מעל יצירותיהם: זוהי כוורת של פעילות אמנותית.
"אני אוהב להיות חלק שולי בתהליך עצמו", אמר לודרובסקי. \".
"מבחינת ההשפעה של האמנות עליך, תהליך החשיבה, הגמישות ופתרון הבעיות, וכל מה שחשוב לי מאוד."
"זו הסיבה שארבע הקומות שמתחת לדירתם מוקדשות לאמנות שיתוף הפעולה והאינטראקציה, ומבקשות מהאמנים להגיב למרחב שהם מקבלים --"
בין אם זה זיכרון מעורפל או מציאות...
קִרקָס-
זה דורש מהמבקרים לראות לא רק אמנות, אלא גם אמנות.
אחת הסיבות שבגללן החלטנו לעשות את אמנות ההתקנה היא ש'אמנות הבסיס' היא דבר מוגבל וההתקנה כוללת מדיומים שונים: כמה צלילים, שעווה, חומרים שונים ואתגרים לבניית הוומבט. . .
לודרובסקי עצר כדי להעשיר את חיי.
למרבה המזל, חייהם של אלו שמעזים להיכנס למפעל המזרנים של פיטסבורג