גאוות הג'ונגל1

בלילה שקט, אומרים, ניתן לשמוע נהמה של אריה בוגר במרחק של חמישה קילומטרים.
לא הייתה קבלת פנים חמה כזו שקיבלה את פנינו כשנסענו לסנגיר, הירח עלה גבוה, אבל היינו בטוחים בארץ האריות, השילוט הצביע על בקתת הג'ונגל של לנד מאנה, אתר הנופש עם ציפורני האריות, גאוותה של ג'יל, קן אלזה וכן הלאה.
עבורי, זה היה מסע סנטימנטלי, שכן אבי שירת תחת נוואב בג'ונגארד לפני העצמאות, וכילדים ביקרנו את ג'יל,
נוואב הוא חובב חיות גדול וכמעט ולא ניצוד, הוא משמש בעיקר עבור הראג'ות של הודו ובריטניה, אריות הם הגביעים היקרים שלהם.
קבוצה של 20 איש שלנו בילתה כאן ארבעה ימים בלתי נשכחים.
זה היה זמן קצר לאחר עזיבתו של לורד לינליסגו, המושל דאז.
מרתף היין עדיין מחזיק ביינות הטעימים ביותר, כמו גם גבינה, ריבה ופירות משומרים מאוסטרליה.
השפים בישלו אותו בקפידה-
בשר, ציד וקינוחים מדהימים.
שש הבנות הקטנות שלנו הוקצו לחדר השינה הראשי, שבו במרכז הייתה מיטה זוגית ענקית עם קופסה בגודל 20 ס"מ-
מזרן קפיצים מיובא במיוחד עבור זוג כמרים.
השתמשנו בו כטרמפולינה בלילה כדי לראות מי קופץ הכי הרבה.
המיטה שרדה את ההתקפה.
אין מזרן.
העולם שבחוץ הוא ניגוד עצוב.
כביש אספלט מוביל לבקתת הציד, ופקידי היערות מאכלסים את הבניין הנוסף היחיד.
הג'יפים מתפתלים ביער, ורועי המלדארי מתמזגים עם האדמה החומה והקשה, שבקרם חי בכפר של 1400 רגל מרובע ובעוני.
קילומטרים של המקדש. בחצי הזה-
חקלאות במדבר היא בלתי אפשרית.
בוא הנה עכשיו ואראה מה שונה.
נסענו מלגרקורט.
דרך שטוחה לפריפריה של המקדש, הכל מסודר, טוב-
יש תוכניות, אין זבל.
התיירות הביאה עמה שגשוג בלתי נתפס.
אפשרויות הלינה נעות בין דאלנסאראס ומלונות זולים ועד מלונות טאג' יוקרה;
התעלה מספקת מים לגינות ולשתילה;
ילדי המקום לומדים בבית ספר תיכון אנגלי.
מסע הציד הראשון שלנו התחיל די בעדינות.
ישבתי במושב הקדמי של הג'יפ ולא שמעתי מה המדריך אומר.
ההודעה שלי הגיעה כולה מנהג נרגן שהצביע על "נחש", "צבי", "נמייה" וחיות פוגעניות אחרות במילה אחת.
הייתי המום מ"באד" לפני שהוא התקרב.
"שלום," הוא אמר.
כשקיבלנו את החדשות המרגשות הללו, הייתה רק חצי שעה לפני שעת הסגירה.
גשש ניגש ולחש למדריך: את המילה הקסומה "אריה".
ישבנו בשורה של ג'יפים, וחיכינו בדממה אדוקה, כמו בכנסייה.
לבסוף הגיע תורנו להיכנס למקדש, והלכנו במורד שביל אל תוך הג'ונגל.
שם, בצל העצים, פגשנו אותם, שתי לביאות וחמישה גורים, ואכלנו ארוחה טובה אצל ניל גאי.
מראה מרגש, אבל תמונה גרועה-
אופס, מכיוון שהשמש בערב הטילה יותר מדי צללים, הלביאה ישבה על הדשא הגבוה, ושברי הגורים הבזיקו בשלושה פריימים --
שתי אוזניים מחודדות, פנים מקומטות למחצה, כף רגל אחת מורמת וקצה זנב אחד.
מאוחר יותר, פגשנו שתי לביאות זועמות שהרימו את ראשיהן ברגליהן האחוריות, תפסו זו את זו ושאגו זו על זו. אפשרות צילום? אבוי, לא!
הם היו מאוד כועסים והג'יפ שלנו היה צריך לשמור על מרחק בטוח.
בחזרה באתר הנופש, כולם קינאו.
כמה אנשים חסרי מזל הוציאו הון תועפות על ציד שלוש פעמים וראו רק קופים, צבאים וכמובן, "תוכים".
תיירים חושבים לעתים קרובות שהופעתו של האריה מובטחת. כשהם מאוכזבים, הם יביעו את תלונותיהם.
פעם אחת העירו מנהל בגסות משנתו על ידי אורחים כועסים שהיו בחוץ לשווא מאז 5 בבוקר. מ'
הם ערכו ג'ראו וצעקו את הסיסמה "פאיסה ואסול, פאיסה ואסול" כדי להחזיר את כספם.
מלך היער עצלן כמו המלך הפיאודלי.
גברים צריכים רק להגן על הטריטוריה שלהם ולבצע תעמולה, וזו ההתלהבות המטורפת שלו.
כל השאר הושאר ללביאה.
עליה לחפש טרף, להאכיל ולאלף את הגורים כדי להגן עליהם מפני טורפים, כולל אריות אחרים.
זכר בוגר הוא אדון הטריטוריה שלו והוא מסלק את כל היריבים העתידיים, כולל צאצאיו, משום שהוא יודע שאחרת הם יהרגו אותו במהלך תור הזהב שלו.
לכן, ה"בן" הגאה מוערך מאוד, מפונק ומוגן על ידי אמהות ופקידי יערות.
בג'ונגל, המערכת הפטריארכלית היא בלתי נתפסת בדיוק כפי שהיא מחוצה לה.
אריות הם יותר אנושיים.
ידידותי יותר מנמר או טיגריס, אבל רק בטווח מוגבל.
בעבר, "פאגי" או עוקבים מסורתיים היו להוטים להראות לאורחים חשובים את זיקתם לבעלי חיים, והייתי מניח מטפחת על רעמת הסוס של האריה הישן בעזרת מקל, והאדם השני היה לוקח אותה.
אולם, יום אחד, האריה האגדי התעורר לפתע והבידור והבידור הסתיימו.
ואז, בדרך למקדש המקומי, היה שם רוכב אופניים.
הוא ראה דמות יפהפייה יושבת בשקט בצד הדרך והוציא את הטלפון הנייד שלו --
המצלמה והקצוות מתקרבים יותר ויותר עד שהאריה מתעצבן ומחליק במרץ עם טפריו, והצעיר הטיפש נשלח לעולם אחר.
בג'ונגל, בעל החיים האציל היה המלך, והאיש שלא כיבד את זהותו המלכותית שילם מחיר כבד.